ההר, השוק וריח הקודש - יום טיול בנצרת

שישי בוקר, החייל נשאר שבת, המרכזי במסע ישראלי, התינוק בבית הספר. מה עושים עם כל החופש הזה שנפל עלינו כך כמו מן מהשמיים?

לסיפתח, שחשוב שיהיה קצר כמו מקלחת בצבא ומשמעותי כמו התכנים במסע ישראלי, ארזנו את עצמנו וגלון של מוטיבציה ועלינו לנצרת, העיר והג'יזס קרייסט.

נכנסים לאוטו, המסוקס ואני, פותחים חלונות, בוחרים מוזיקת דרכים משובחת ומתגלגלים בכבישי העמק החלומי. מרבדים של ירוק מכל עבר, אוויר צח חורפי מדגדג את האף, ונוף טבעי צלול ופתוח. אבא׳לה איזה נוף.

חונים בפאתי השוק. הסמטאות צרות והשיפועים לא חדים מדי. המון דלתות סגורות - מחזה מעציב במקצת, אך אלה שפתוחות מזמינות להיכנס ולגעת. דוכני ירקות בלאדי, פרחי קמומיל עם ריח מטמטם, יונים שאוכלות לך מהיד, גסטהאוסים בוהו-שיק עם כניסות מטופחות, בתי קפה קטנטנים ומתוקים, כנסיות מרשימות, בתי אבן שבורים, טיח מתקלף והמון פנינים נחבאות, שלא הצלחנו לדגום את כולן. חו״ל? לגמרי!

וזה קטן כזה וחמוד וקרוב, ומשמין לאללה כי הכל פה טעים.

אחר כך כשירדנו לכפר אכסאל לקנות קפה ופיצוחים, המוכר בחנות העיר למסוקס על הכרס. אז הראיתי לו את התמונות, שיבין מה הבנאדם עבר היום. באמת לא קל.

מסלול הליכה שהתחיל בכנסיית הבשורה, התפתל לתוך סמטאות השוק והמשיך בעקבות ריח לא סביר של מאפים טריים, עד שהגענו לנחלה והחלטנו פשוט להשתקע שם, בתוך התנורים. אני בדיוק אורזת את הבית עכשיו ומעבירה לשם. או ממול. זה רחוק מדי ככה.

מתחילים את המסלול בכנסיית הבשורה. המבנה המודרני מרשים בגודלו ביחס לבתי השוק הקטנים ונראה כי מושקעת בו מלאכה רבה בניקיון ושימור. לפי המסורת הנוצרית במקום זה שכן בעבר ביתה של מרים הבתולה, ובו בישר לה המלאך גבריאל כי היא צפויה להרות וללדת את בן האלוהים ישו. מאחר והחלטנו על אווירת חו"ל ביום הזה, ביקור בין כתלי הכנסייה הוא מאסט, וכך עשינו.

בכל ביקור אנחנו מגלים עוד טפח מהעיר המעניינת הזאת, אך לפני הכל, כתחנת חובה צריך לעצור אצל אל-משהדאווי, כי יש פה עניין עם ירק עונתי, וכשכל בני ישראל גולשים בחרמון אנחנו מגליצ'ים עולש לגרון.

ובכן, מגיעים למאפיה. על הדלפק מונחות עשרות פיתות עם חביתות ירק, ובעלי הבית עומלים עוטפים ואורזים יפה במגשים, עוד מגש ועוד מגש, והריר כבר נהיה צמיגי ומפריע לנשימה.

אני: מה זה, הזמנה לגדוד? (מדמיינת את החייל שלי וחבריו יורדים על הר של מגשים כאלה ולסיום מבקשים מנה עיקרית)

הוא: לא, זה לקבוצת כדורגל מכבי ריינה.

אני: אה, אותו ז׳אנר. גברים מזיעים רעבים.

אנחנו לוקחים לנו צלחת של טעימות - מאפה בצק פילו ממולא תרד וגבינות, וגולת הכותרת - לאפה תפוחה עם לאבנה, תבשיל עולש מהביל, סלסה אדומה חריפה וסומאק. הכנת המנה הזו היא אירוע מלבב בפני עצמו, בצק לח וגמיש במרקם של עננים שנאפה בתנור מסוע ומוגש לוהט, נדיב ומפנק. פה אין ״ביס אחד והבנתי את הקטע״, עד שלא תוקעת את כל העטיפה המנחמת הזאת ותכולתה השווה, לא אומרת דיינו.

המאפייה האלוהית הזאת נמצאת בכניסה לשוק מכיוון צפון - קטנה, צנועה ונחבאת מההמון - מאפיית אלמשהדאוי (תרשמו לכם: רחוב אל בישארה 49, נצרת). בעלי הבית – האם תורפינדה, האב מוניר ובניהם מתפעלים פה מוסד קולינרי שעושה כבוד לחומרי הגלם המקומיים ולאפייה מסורתית והאהבה לדבר מורגשת בכל מילה, בכל חיוך, בכל ביס.

בדרך חזרה לכיוון השוק מוצאים פשפש קטן ומחליטים לדחוף את הראש שלנו גם לשם. ואוו איזה שיחוק. שוב מרתף - הפעם בתוך מבנה עתיק עם תקרות גבוהות, הריח שוב מכה בנו, אבל הפעם אלו ריחות תבלינים. ההל מתערבב עם ציפורן וקינמון, וככל שיורדים מטה במדרגות הריחות מתעצמים ומקבלים עומק וטוויסט של זעפרן יבש, כוסברה, פפריקה וכורכום. קצת כמו סיר של חמין כזה.

חנות התבלינים אל באבור מלאה בהפתעות, אפילו הכניסה אליה -דרך פשפש צר כמעט בלתי נראה, היא כמו גיחה למערת קסמים מהאגדות. המקום נבנה על ידי משפחה טמפלרית בסוף המאה ה-19 ושימש כמטחנה של תבואה ותבלינים לתושבי האזור. המבנה בעל תקרה מקומרת גבוהה, גרמי מדרגות תלולים וחללים בהם מאוחסנים שלל תבלינים, קטניות, זיתים, שמנים, כלי בית וממתקים. מקום השומר על מסורת עתיקה והעבר מורגש בו בכל פרט קטן. מהמקומות הללו שאת יודעת איך את נכנסת (בידיים ריקות) ואת לא יודעת איך תצאי, רק ברור לך שזה יהיה עם משקל עודף.

רכשנו קצת תבלינים במשקל, ומצאנו גם כלי בית יפים ושוקולדים לפנק את הטף.

וכעת צריך להוריד את האוכל איכשהו. מה לשתות? הגרון יבש.

שמים פעמינו לבית הקפה אבו סאלם, שם פוגשים את ביסאם, בעל הבית והנכד של המייסדים. המקום הזה שולח אותך עם חליפה של טוני ודאג ל-1914. מזל שהאופנה התחלפה מאז, איך אני מתגרדת בתוך צווארוני גולף.

תה קינמון ואגוזים, משקה הבית

החלל העות'מני המרשים אפוף באדי קינמון מתקתק, הריהוט וינטאג׳, הכל נשאר כשהיה - משפחתי ואינטימי, אפילו לוחות השש-בש המקוריים, שמזכירים לביסאם את הילדות שלו לפני עידן הרשתות החברתיות. השיחה מתגלגלת, התה בכוסות הטורקיות מחמם ומרגיע, והמקום כל כך נוסטלגי ותקוע אי שם בעבר, שפשוט לא שמנו לב להווה ולשעון הארור.

כבר צהריים וצריך לחזור.

מתדרדרים לנו במורד השוק, שבעים ומרוצים, ישר לחיקה של השבת המוזרה - שבת ללא סירים ובישולים, ללא כביסות וקיפולים, ללא גרביים מסריחים, ללא שמחת חיים.

סוף דבר, ושניה לפני שנפרדנו לשלום מהעיר הקרירה והכה-מיוחדת הזאת, פנינו לאגף הקיבה הנפרדת ונתנו כבוד אחרון לממתק הלאומי.

סלאמאת ונתראה בכל חורף מחדש.

---

אין חגיגה שלמה בלי תגובות. תנו לי לדעת אם עשיתי לכם חשק למלא טנק דלק ולהתעופף לעיר הטובה הזאת ומטעמיה. ספרו לי מה עוד גיליתם, אני אולטרה סקרנית!