אנדלוסיה. נראה אתכם אומרים את השם הזה שלוש פעמים ברצף ונשארים אדישים. כשאני אומרת אותו ככה בריפיט הלב שלי נפתח. וככה זה בדיוק. כאילו היקום פרש שמיכה רחבה - ענקית! - של טבע, אור שמש ושמים כחולים, ואמר - כאן נתתי את הנשמה, בואו להתרפק. אנו פוגשים בה אחרי קיץ יוקד. טרשית, צרובה, צמאה לגשם. ראינו כבר זוהרות ממנה ולא מעט, אך אין כמוה בפשטות, בחן ובנדיבות שלה. כמו חיוך מאוזן לאוזן מלא נמשים, כך היא מקבלת אותנו - מרחבים של טבע אינסופי, שנקודות קטנות ומתוקות מעטרות אותו בלבן בוהק.

יותר עמוק, יותר כחול, הרבה יותר מוגזם ומקושקש, אבל וואוו... נעתקה נשימתי, פעמיים. המקום הזה הוא תחנת חובה לכל מי שמטייל באזור הריביירה הטורקית, סטייה קלה מהדרך הראשית ואתם בגן עדן אמיתי, ואם תקשיבו היטב תשמעו את ההד עונה לכם דרך קירות הקניון הגבוהים: עוד... עוד... את המקום הזה גיליתי לפני כשלוש שנים בשיטוט אקראי בפינטרסט. מסתבר שזו אחת הדרכים היצירתיות והמפתיעות למציאת לוקיישנים. כבר הגעתי ככה ברגע האחרון לכפר שנחשב להכי יפה בספרד, ועדיין לא הייתי בכל ספרד, אבל הוא באמת היה מ

שישי בוקר, החייל נשאר שבת, המרכזי במסע ישראלי, התינוק בבית הספר. מה עושים עם כל החופש הזה שנפל עלינו כך כמו מן מהשמיים? לסיפתח, שחשוב שיהיה קצר כמו מקלחת בצבא ומשמעותי כמו התכנים במסע ישראלי, ארזנו את עצמנו וגלון של מוטיבציה ועלינו לנצרת, העיר והג'יזס קרייסט. נכנסים לאוטו, המסוקס ואני, פותחים חלונות, בוחרים מוזיקת דרכים משובחת ומתגלגלים בכבישי העמק החלומי. מרבדים של ירוק מכל עבר, אוויר צח חורפי מדגדג את האף, ונוף טבעי צלול ופתוח. אבא׳לה איזה נוף. חונים בפאתי השוק. הסמטאות צרו