השמש מתחילה במסעה מערבה, ואנחנו עומדים חסרי אונים במגרש החנייה המאולתר, מבינים שהרכב שלנו נפרץ והטלפון של קרני נגנב. שעתיים קודם לכן, בוילה. הבנים רוצים ים, אני רוצה עתיקות. אחרי התכתשות קלה, בה הם עושים תחרות מי מעקם את האף יותר בנחישות, ואני מנסה לשכנע במילים יפות ותיאורים ציוריים שיפרגנו לי שעה של גרייס עם אבנים כי מה כבר ביקשתי בטיול הזה חוץ מספא, לבסוף מגיעים לפשרה - נלך ללטף אבנים ואחר כך לים. בום. מגיעים לכפר הנטוש Kayakoy, בדרך הררית מפותלת בתוך יער אורנים עבות, מוצאי

לא רק פרפרים יש פה. גם המון תיירים. ובכל זאת, אחת מפניני הטבע המפתיעות והמרגשות בטיול, ולא רק בגלל עלילותינו על הסיפון. תחזיקו חזק, זה מטלטל. הי, אני חגית ויש לי מחלת ים. יותר נכון, פעם בגיל 18 שהיתי 4 שעות על יאכטה בשיט ושנרקולים במיצרי טיראן. הטלטלות והים הפתוח מכל עבר הפכו אותי לשלולית, והבנתי שכנראה יש דברים בחיים האלה שאצטרך לוותר עליהם כדי לשרוד. הלשרוד של גיל 18 = לא להקיא ליד אנשים. מאז אותו יום הקפדתי לא לעלות על כלי שיט, אפילו סאפ עשה לי בחילה. במרוץ השנים, למעט מעב